פסק-דין בתיק ע"א 1337/04

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א (כב' השופטת פינצ'וק - אלט) מיום 31.12.03 בת"א 107902/99 שקיבל את תביעת המשיב נגד המערער, דחה את התביעה שכנגד שהגיש המערער, וחייב אותו לשלם למשיב 76,654 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (1.12.99), הוצאות ושכ"ט עו"ד.

1.         הרקע

(א)                המנוח, יעקב בירג ז"ל (להלן: "המנוח") היה בעל הזכויות בשטח של כ- 12 דונם בגוש 17507 חלקה 9 (להלן: "הנכס"). בשנת 1991 השכיר המנוח כ- 5 דונם מהשטח (להלן: "המושכר") לאביו של המערער לתקופה של כשנתיים וחצי. הותר לאבי המערער להשתמש במושכר לגידול חזירים, עגלים, כבשים או גידולים חקלאיים. בפועל גידל אבי המערער חזירים במושכר.

(ב)                ביום 1.2.95 חתמו המערער והמנוח על הסכם שכירות לגבי המושכר למשך 36 חודשים (החל מ- 1.5.94 וכלה ב- 30.4.97, להלן: "תקופת השכירות"), עם אופציה ל- 6 חודשים נוספים (להלן: "תקופת האופציה"), תמורת דמי שכירות מוסכמים שהיו אמורים להשתלם מידי חודש בחודשו מראש.

(ג)                  המערער לא שילם למנוח את דמי השכירות בגין התקופה שמינואר 1997 ועד אפריל 1997 והמנוח הגיש תביעה בסדר דין מקוצר בקשר לכך.

(ד)                המערער הגיש בקשת רשות להתגונן שבה טען שהמנוח לא סיפר לו שהמושכר, כמו כל הנכס, הועבר משטח השיפוט של נצרת לשטח השיפוט של כפר ריינה ונוצרה בעיית רישוי בעניין גידול חזירים. המערער טען שבשנת 1995 הוצא צו הפסקה מנהלי נגד העסק לגידול חזירים ואף הוגש כתב אישום נגד עובד שלו. המנוח התחייב בפניו לפתור את הבעיות בדרך של החזרת הנכס לשטח השיפוט של נצרת - אך לא הצליח לעשות כן. המערער הודיע על ביטול הסכם השכירות וחדל לשלם.

(ה)                בין הצדדים נתגלעה מחלוקת גם בעניין מועד פינוי המושכר. המערער טען שפינה את המושכר באפריל 1997, ואילו המנוח טען שהמערער המשיך להחזיק במושכר זמן רב לאחר מכן.

(ו)                  המערער טען שנאלץ למכור את החזירים, בחודש מאי 1997, לחברה בשליטת אמו (להלן: "החברה") והחברה הייתה אמורה להתחיל לשלם לו את התמורה בשנת 1998. המערער עצמו עבר לעבוד בתחום הנדסת חשמל ומחשבים.

(ז)                 המערער הגיש תביעה שכנגד שבה טען שמחוב דמי השכירות יש לקזז סכומים שהמנוח חייב לו: נזק שנגרם למושכר בעקבות שלגים שירדו ב- 1992, הוצאות בגין בריכות ביוב, שכ"ט עו"ד ששילם ועלות בניית בריכות ביוב תקניות. נוסף על כך, הוא תבע פיצוי בגין  עגמת נפש, טרדה ואי נוחות.

(ח)                המנוח כפר בטענות המערער ובזכותו לקזז או לקבל סכומים שנתבעו בתביעה שכנגד.

2.         פסק הדין נושא הערעור וטענות הצדדים בערעור

(א)                בית משפט קמא דחה את טענת המערער שלא ידע על האיסור לגדל חזירים ושהמושכר שייך לשטח השיפוט של ריינה. בית המשפט דחה גם את הטענה שהוא הסתמך על הבטחות של המנוח להחזיר את המושכר לשטח השיפוט של נצרת. על קביעות אלו המערער לא משיג.

(ב)                עוד קבע בית המשפט שהמערער לא החזיר את החזקה במושכר במועד שטען  לו והפעיל בהתנהגותו את האופציה, כך שהוכחה חבותו לשלם את דמי השכירות בגין כל תקופת השכירות. בערעור טוען המערער שבית-משפט קמא שגה בקובעו שהאופציה הופעלה ושעליו לשלם דמי שכירות לתקופה שאחרי 30.4.97.

(ג)                  באשר לטענת הקיזוז

המערער טען שבשנת 1992 קרס הגג מהשלג והמנוח ביקש מאביו לתקנו, תוך הבטחה שהוא יחזיר לו את ההוצאה, ולמרות זאת לא החזיר. בית משפט קמא קבע שלא הוכחה הסכמה כזו, לא הוכח שעור הנזק, לא הוכח שהגג תוקן ולא שהוא זה ששילם בעבור התיקון. אמנם הוגשה חוות-דעת שמאי שהעריכה את הנזקים, אך השמאי לא התייצב לדיון וממילא אין די בחוות-דעת שכזו.

בערעור דנן המערער טוען שבית-משפט קמא טעה בקביעותיו שכן יש די ראיות לביסוס טענה זו ולהוכחתה.

(ד)                באשר לבריכות הביוב

המערער טען שהמשיב ביקש ממנו לבנות בריכות ביוב תקניות והתחייב לשלם בגינן וגם בגין שכ"ט עו"ד שנאלץ לשלם. המנוח כפר בטענות אלו ובית-משפט קמא קבע שלא הוכח דבר בעניין זה.

(ה)                בית-המשפט דחה גם את הטענה שהמשיב חייב לשאת בהוצאות שנגרמו בגין ניהול משק ללא רשיון; וכך גם את התביעה לעגמת נפש, טרדה ואי נוחות.

בערעור דנן המערער לא משיג על קביעות אלו.